בפרשתנו מסופר על שנים עשר נשיאי השבטים ששלח משה לתור את הארץ, כדי לספר עליה לבני ישראל. עשרה מהם שבו ובפיהם דברים קשים על הארץ: אמנם ארץ זבת חלב ודבש היא, אך העם עז  בה, והערים גדולות ובצורות, והארץ אוכלת יושביה היא... רק שניים מהם, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שבו ובפיהם דברי שבח על הארץ.

כיצד יתכן הדבר, שאותם אנשים ראו את אותו המקום, ובפיהם תשובות שונות לחלוטין? האם נכון יהיה לומר כי חלקם דוברי אמת וחלקם משקרים? האמת שהתמונה מורכבת מעט... ארץ ישראל טובה היא, פוריה ומלאת שפע, ואת זאת ראו כל שנים עשר הנשיאים. אולם, עשרה נשיאים חרגו משליחותם הראשונית והוציאו את דיבת הארץ רעה: הם אמנם אמרו אמת, אך בחרו להפחיד ולהכניס מורא בלבו של העם, במקום לרומם את רוחו ולהחדיר בו אמונה בקב"ה! אותם עשרה נשיאים לא שיקרו אמנם, אך חטאו בכך שלא היו נאמנים באמת לשליחותם. רק כלב בן יפונה ויהושע בן נון, שמילאו את משימתם באמת ובאמונה שלמה, זכו להכנס אל הארץ ולרשתה.

מעשה שהיה...

רבי יצחק מדרוהוביץ כונה "שומר אמת", שכן כל ימי חייו עמל שלא לסטות מן האמת, אפילו בדברים פעוטים.

פעם אחת בא לביתו יהודי וביקש ממנו לשמור עבורו על סחורה מוברחת שהשלטונות חיפשו אחריה. סירב רבי יצחק, מחשש שיצטרך להוציא מפיו דבר שקר. התחנן היהודי ואמר: "רבי, זה הסיכוי היחיד שלי להינצל. אם יתפסוני, יהרסו חיי!"

שאל רבי יצחק את היהודי:"כמה שווה הסחורה?"

נקב האיש בסכום גדול מאוד.

אמר לו רבי יצחק:"אקנה ממך את הסחורה!" , וכך היה.

לאחר שהלך האיש, מיהר רבי יצחק לשרוף את הסחורה כולה, כדי שלא יאלץ לשקר כשישאלוהו אם יש ברשותו סחורה כזאת.

שנים רבות לאחר אותו מעשה, עמל הרב כדי להשיב בחזרה את הכסף ששילם בעד אותה הסחורה.