סיפור שבועי

סיפור שבועי

נשלח 14 ביוני 2016, 23:43 על ידי בית ספר נחשון בנות

"וַתְּ דַ בֵּ ר מִ רְּ יָם וְּ אַ הֲ רֹן בְּ מֹשֶׁ ה עַ ל אֹדֹות הָ אִ שָ ה הַ כֻּשִ ית"(במדבר יב, א)בזמן נסיעתן באוטובוס, מיכל ומרב דסקסו על הבשורה המרעישה: ארוסיהם של רונן ושיראל. "מדוע שרונן ירצה להתחתן עם בחורה כזו"? שאלה מיכל את מרב. "היא כזו בחורה שקטה, רצינית, חמורת-סבר, וגם לא חכמה במיוחד. הוא בחור צעיר, משכיל, מלא שמחת חיים!". "גם אני חושבת כך" הסכימה מרב. "תמיד הייתי בטוחה שרונן ברקוביץ' ימצא מישהי טובה יותר". "נכון" הוסיפה מיכל, "היא לגמרי מתחת לרמה שלו". האישה שישבה מאחורי זוג החברות לא התאפקה. היא קמה ממושבה ולחצה את היד של מיכל המופתעת. "תודה רבה לכן" אמרה האישה. "אני עדנה ברקוביץ', אמו של רונן. אני לא ידעתי את כל הדברים שאמרתם על שיראל, והם נתנו לי חומר למחשבה, אולי החתונה הזו היא טעות, נראה מה נוכל לעשות כדי למנוע אותה". מיכל ומרב הסמיקו במבוכה ומיכל מלמלה: "אולי מעט הגזמנו... היא לא כזו נוראית... היא אפילו משעשעת לפעמים". "כן" הוסיפה מרב. "וכשחושבים על זה... הם היו נראים ממש מושלם ביחד". "אולי באמת קצת הגזמתן" אמרה האישה לבנות, "הזוג הזה בחר להתחתן, וכנראה שיש לו סיבות טובות". "לא התכוונו לקלקל ולפגוע" אמרה מיכל לעדנה, שבינתיים צלצלה לנהג האוטובוס שיעצור לה. "ומסרי ממיכל וממרב ד"ש לרונן". "איני יכולה למסור, שהרי אינני אימא שלו" הפטירה האישה בירידתה מהאוטובוס "אבל בהחלט יכולתי להיות...".

סיפור שבועי

נשלח 5 ביוני 2016, 23:50 על ידי בית ספר נחשון בנות

עובר על הדרך
איש עסקים עשיר מארה"ב הגיע פעם לעירו של החפץ חיים. שמעו של הגאון הצדיק הגיע אליו כבר לפני שנים והוא השתוקק מאוד לפגוש אותו. אך כשהגיע לבקרו נחל אכזבה גדולה. הוא נתקל בבית פשוט ביותר. כמעט ללא רהיטים, ללא חפצים יקרי ערך, שספרים רבים גדשו אותו מכל עבר. החפץ חיים ישב בחדרו ליד שולחן עץ פשוט ועליו מפה ועששית, כשלידו מיטת ברזל אחת ושני כסאות עץ פשוטים. אותו יהודי עשיר שוחח עם החפץ חיים והתרשם עמוקות מאישיותו וחוכמתו. לפני שנפרדו לא יכול היה להתאפק ושאל אותו: "כבוד הרב, איך זה שלתלמיד חכם עצום שכמותו יש כל כך מעט חפצים? אין כאן כמעט שום דבר בעל ערך. איך אתה חי כך?". "ואיפה החפצים שלך?" השיב לו החפץ חיים בשאלה. "אוהו", אמר העשיר, "לי באמת אין כאן הרבה חפצים, כי אני רק תייר כאן. באתי לזמן מסוים, ובסוף אחזור לביתי הגדול באמריקה". "אתה תייר כאן?", ענה לו החפץ חיים, "גם אני...". 

סיפור שבועי

נשלח 25 במאי 2016, 4:17 על ידי בית ספר נחשון בנות

כשהיראה והשלום נפגשים (לקראת יום ירושלים)מה יש בעיר הזאת שכל כך מרגש אותנו? מה פשר העוצמה המיוחדת שלה שגם המילים דלות מלתאר? ננסה לעמוד על סודה של העיר דרך שמה המיוחד. המדרש מתאר מדוע קוראים לירושלים בשם הזה: 'אברהם קרא אותה 'יראה' שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם קרא אותו שלם שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו 'יראה' כפי שקרא אותו אברהם, שֵ ם הצדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו 'שלם' אברהם הצדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותה ירושלים כמו שקראו שניהם 'יראה' 'שלם' - ירושלים' )בראשית רבה(. מה משמעות הדבר? שם היה בנו הצדיק של נח. מידתו המיוחדת היתה החסד ותיקון המידות. הוא זן והאכיל את בעלי החיים שבתיבה וחינך את העולם לישרות ולתיקון המידות לאחר המבול. לכן קרא לירושלים 'שלם'. שם שמעיד על שלמות העולם. שכולם קשורים זה לזה ומשפיעים טוב אחד לשני. אברהם אבינו הפיץ בעולם את האמונה בה'. הוא תיקן את הדעות המקולקלות. הוא חינך והדריך את בני האדם שה' משגיח ושומר עלינו. הוא חיזק בעיקר את עבודת ה' של האדם. לכן קרא לירושלים 'יראה'. לבטא את הקשר שבין האדם לקב"ה ומתבטא ביראת אלוקים. ירושלים היא עיר שבה שני הדברים באים יחד בהרמוניה. היא מרכז של תיקון המידות והעזרה ההדדית, ולצד זה המקום שממנו יוצאת האמונה והתורה לעולם. מקום של חיבור ושל שלימות. 

סיפור שבועי

נשלח 17 במאי 2016, 2:06 על ידי בית ספר נחשון בנות

בעבור כוס חלב ילד עני נהג למכור סחורה מדלת לדלת כדי לממן את לימודיו בבית הספר. יום אחד כשנקש על דלת אחד הבתים חש צמא גדול והחליט לבקש כוס מים. נערה צעירה פתחה את הדלת, ובתגובה לבקשתו היא הביאה לו כוס חלב גדולה. הוא שתה באיטיות ואז שאל: "כמה אני חייב לך?" "אתה לא חייב לי דבר", ענתה, "אמא למדה אותנו שלא לקבל תשלום תמורת חסד". "אם כך", אמר, "אני מודה לך מעומק לבי". שנים רבות לאחר מכן, אותה נערה חלתה באופן אנוש במחלה נדירה. הרופאים המקומיים לא מצאו מזור למחלתה ושלחו אותה לבית החולים שבעיר הגדולה. ד"ר הווארד קלי נקרא לחדר המומחים. כאשר הוא שמע מאיזו עיר הגיעה זיק מיוחד נדלק בעיניו. הוא הלך לחדרה וזיהה אותה מיד. הוא חזר לחדר המומחים כשהוא נחוש לעשות כמיטב יכולתו להציל את חייה. מאותו יום והלאה, הוא ייחס תשומת לב מיוחדת למקרה שלה. לאחר מאבק ממושך הם ניצחו והיא הבריאה. ד"ר קלי ביקש מהמשרד להעביר אליו את החשבון הסופי לצורך אישור. הוא הסתכל בו, רשם משהו בצד, והחשבון נשלח לחדרה. היא חששה לפתוח אותו, משום שהייתה בטוחה שתיאלץ לשלם אותו עד סוף חייה. בסופו של דבר היא הסתכלה ושמה לב לכמה מילים הרשומות בצד החשבון: "שולם במלואו באמצעות כוס חלב אחת. על החתום, ד"ר הווארד קלי".

סיפור שבועי

נשלח 1 במרץ 2016, 22:38 על ידי בית ספר נחשון בנות

כשעשינו את דרכנו מחוץ לשדה התעופה ויצאנו מאולם קבלת המזוודות, הלכו צעדי וכבדו. על אף שכולם נחפזו לדרכם, יותר מקומץ אנשים נעץ בנו מבטים. המחזה לא היה מרנין כלל וכלל. פסעתי שם בנחת, נראה כחופשי מכל טרדות העולם, בשעה שאשתי, שהתנהלה לאיטה עם התינוק ועם התיק התפוח, הדפה בנוסף את עגלת המזוודות עם כל המטען שלנו. אני עצמי הייתי מבויש, ולא קשה היה לנחש מה חלף במוחם של הצופים. בין הקהל הממתין, הבחנתי במספר אנשים שנשאו שלטים. עלה בי דחף עז להרים שלט אחד משלי: בעקבות ניתוח הלב שעברתי הרופא אסר עליי להתאמץ או להרים משאות במשך שישה שבועות.

"ועבדום וענו אותם... ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית, ט"ו, י"ד)

נשלח 25 בינו׳ 2016, 3:26 על ידי בית ספר נחשון בנות

מיכאל כבר לא זכר מתי טבעה ספינתו והוא ניצל בקושי והגיע אל האי הבודד. כל ההשקעות שהשקיע בעסקיו הקטנים בחברת "דג ליום דג" ירדו לטמיון ברגע אחד. הוא כבר התרגל לחיות באי הבודד, והדבר היחיד שהסב לו נחמה היה בקתת העץ שבנה ביגיע כפיים. הוא השקיע בבקתה הזו את כל זמנו, והיא הייתה לו בית ללילות הבודדים, ומחסה ומסתור מפני פגעי הטבע והזמן. לילה אחד היה קפוא מכל הלילות ובכל זאת הוא נאלץ לצאת אל הים ולדוג דגים כדי שלא לרעוב. הוא שב אל החוף כשבגדיו הרטובים נדבקים לגופו הרועד. מיכאל אסף מעט קרשים והדליק מדורה באמצעות חיכוך שתי אבנים. הוא החל להתחמם לאורה, אך ברגע אחד המדורה הבעירה קרשים שהיו בסמוך, ולפני שמיכאל הספיק למצמץ בקתתו האהובה עלתה באש. הוא לא האמין למראה עיניו. אחרי כל האסונות שפקדו אותו, גם הדבר היחיד שהיה ברשותו עלה באש?! הוא הביט בטרוניה כלפי השמיים וזעק: "למה זה מגיע לי"? הוא העביר את הלילה כשהוא ממרר בבכי, עד שבחצות הליל הופיעה באופק - ספינה! ולא סתם ספינה – אלא ספינה ענקית, שעל גבה חתומות המילים: "דג ליום דג". היא התקרבה ועגנה סמוך לחוף. כששאל את אחד המלחים, הוא גילה לתדהמתו שההשקעה שביצע כשהיה בעירו הניבה פירות והוא עומד עתה בראש עסק ענקי."איך מצאתם אותי"? שאל מיכאל בהתרגשות כשדמעות גיל שוטפות את לחייו."מה זאת אומרת"? שאל רב החובל בתמיהה, "בזכות האש הגדולה שהדלקת כדי להזעיק אותנו".


סיפור שבועי...

נשלח 19 בינו׳ 2016, 23:33 על ידי בית ספר נחשון בנות

הם היו חברים טובים. מהרגע הראשון שהכירו היה ביניהם חיבור מיוחד. הם נהנו לבלות יחד, והיו מדברים עד השעות הקטנות של הלילה על חלומות לעתיד. סוף סוף מצא אדם שבאמת הבין אותו. אלא שהרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם ומאז הם התרחקו מאוד. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים...יריבים. היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו של חברו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר. הוא מעולם לא ידע שכל-כך קשה להתנצל. זה הכריח אותו להודות כמה לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: "חבר, אתה חסר". הוא תהה עד מתי יימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו. יום אחד החליט שדי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו נקש בדלת. אישה לא מוכרת פתחה ושאלה לשמו. הוא אמר לה. "בעלי השאיר לך פתק", הגיבה. על הניר המקומט היו כתובות המילים הבאות: "חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אך רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי טיפש. וכשבאת בפעם קודמת, ראיתי אותך מהחלון. התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי...סלחתי". "מתי בעלך חוזר?" הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות". "בעלי?" היא גיחכה במרירות "בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו". 

תחנת הדלק שהתחלפה

נשלח 3 בינו׳ 2016, 0:49 על ידי בית ספר נחשון בנות

בני הצעיר היה רתוק למיטתו לאחר ניתוח. ביקשתי מגיסתי לשלוח לי את משחק 'תחנת הדלק' של חברת הצעצועים 'פישר פרייס', כדי להעסיקו. היא חיפשה וחיפשה אך לא הצליחה למצוא מישהו שיוכל להעביר את הצעצוע לביתי שבקצה השני של העיר. הייתי זקוקה לצעצוע הזה באופן די נואש, ולכן - בניגוד למה שהכתיב לי הגיוני הישר - החלטתי לשאול באופן זמני את המשחק משכנה הגרה בדלת מולנו. הצעצועים של ילדיה נראים כחדשים, ו-'תחנת הדלק' שלהם הייתה במצב מצוין. שמרנו על הצעצוע בזהירות גדולה. לאחר מספר ימים דפקה אותה שכנה על דלת ביתנו כשהיא בקושי מצליחה לכלוא את זעמה. לא זו בלבד ש' תחנת הדלק' הפכה לגרוטאה תוך ימים ספורים בלבד, האשימה אותי, אלא שלא היה בי העוז להתנצל על כך, והשארתי את הצעצוע ליד דלת הכניסה שלה, מבלי לומר דבר! עמדתי המומה. נכנסתי אל החדר השני ושבתי כשבידי 'תחנת הדלק' שלה, שלמה לחלוטין ובדיוק באותו המצב בו נמסרה. כעת שתינו הוכינו בתימהון. היא שבה לביתה וחזרה כשבידיה 'תחנת דלק' מוכה וחבולה, אותה זיהיתי מיד כזו השייכת לגיסתי! מאוחר יותר התברר לנו מה קרה: גיסתי מצאה סוף סוף שליח שהייתה לו אפשרות למסור לנו את המשחק. השליח מצא את דלת ביתנו נעולה, והניח את הצעצוע ליד הדלת. מנקה הבניין שהגיע באותו יום, הרחיק את הצעצוע רק במעט, וכך מצאה אותו שכנתי מול דלת ביתה!      מתוך "הצד השני של הסיפור"

עובר על הדרך...

נשלח 23 בדצמ׳ 2015, 2:39 על ידי בית ספר נחשון בנות


איש עסקים עשיר מארה"ב הגיע פעם לעירו של החפץ חיים. שמעו של הגאון הצדיק הגיע אליו כבר לפני שנים והוא השתוקק מאוד לפגוש אותו. אך כשהגיע לבקרו נחל אכזבה גדולה. הוא נתקל בבית פשוט ביותר. כמעט ללא רהיטים, ללא חפצים יקרי ערך, שספרים רבים גדשו אותו מכל עבר. החפץ חיים ישב בחדרו ליד שולחן עץ פשוט ועליו מפה ועששית, כשלידו מיטת ברזל אחת ושני כסאות עץ פשוטים. אותו יהודי עשיר שוחח עם החפץ חיים והתרשם עמוקות מאישיותו וחוכמתו. לפני שנפרדו לא יכול היה להתאפק ושאל אותו: "כבוד הרב, איך זה שלתלמיד חכם עצום שכמותו יש כל כך מעט חפצים? אין כאן כמעט שום דבר בעל ערך. איך אתה חי כך?". "ואיפה החפצים שלך?" השיב לו החפץ חיים בשאלה. "אוהו", אמר העשיר, "לי באמת אין כאן הרבה חפצים, כי אני רק תייר כאן. באתי לזמן מסוים, ובסוף אחזור לביתי הגדול באמריקה". "אתה תייר כאן?", ענה לו החפץ חיים, "גם אני...".

גנב העוגיות...

נשלח 1 בדצמ׳ 2015, 23:06 על ידי בית ספר נחשון בנות

לילה אחד, בשדה תעופה הומה אדם, היא הבינה שהגיעה יותר מדי מוקדם. בחנות הספרים מצאה לעצמה ספר מותח, ובמעדנייה קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח. חיפשה מקום לשבת בו כמה שעות עד הטיסה, מצאה פינה והתיישבה והכרטיס בכיסה. היא הייתה מאוד מרוכזת בספר שבידה, כשבזוית עינה הבחינה בגבר שהתיישב לידה. היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל, בחוצפתו העיז המנוול, לשלוח יד אל שקית העוגיות שביניהם הייתה מונחת, וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת. היא החליטה להתעלם מהחוצפה והגסות. לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות. וכך היא נשנשה, בעודה מביטה בשעון שעל הקיר, וגנב העוגיות מחסל לה את המלאי בקצב מהיר. על כל עוגיה שהוא לקח היא גם לקחה אחת לפה, חושבת לעצמה, בטח החצוף יבקש גם כוס קפה. כשנשארה רק עוגיה אחת, היא תהתה מה יעשה עכשיו. והוא ביד רועדת חיוך מבוייש על פניו, לקח את העוגיה האחרונה וחלק אותה לשניים. חצי הוא הציע לה, בעוד השני, כבר היה לו בין השיניים. בעצבנות גוברת ועם מחצית עוגיה בידה, חשבה לעצמה 'הוא גם גנב וגם חצוף, אפילו לא אמר תודה'. כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, חשה הקלה, אספה את חפציה ולעבר שער היציאה התנהלה. בלי להסתכל אחורה על גנב העוגיות וגסותו המעצבנת, הלכה במהירות, קדימה מתבוננת. היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה, והחליטה לחזור אל הספר שאת ליבה שבה. בעודה מפשפשת בתיק אחר הספר בידיה, גילתה שם שקית עוגיות מליאה, מול עיניה. המומה ומופתעת היא הבינה, איך לא, העוגיות האחרות היו פשוט שלו. הוא חלק אותן עימה ולא אמר לה די, ולדאבונה להתנצל כבר מאוחר מדי. בעצב היא הבינה שהגסות הייתה שלה, היא הגנב, ואת העוגיות שלו בעצם היא אכלה...

1-10 of 80