סיפור שבועי...

נשלח 19 בינו׳ 2016, 23:33 על ידי בית ספר נחשון בנות
הם היו חברים טובים. מהרגע הראשון שהכירו היה ביניהם חיבור מיוחד. הם נהנו לבלות יחד, והיו מדברים עד השעות הקטנות של הלילה על חלומות לעתיד. סוף סוף מצא אדם שבאמת הבין אותו. אלא שהרבה דברים קרו מאז. משהו רע עבר ביניהם ומאז הם התרחקו מאוד. הוא ידע שחלק גדול מן האשמה רובץ על כתפיו. עכשיו הם כבר לא נקראים חברים. הם אפילו נקראים...יריבים. היה לו קשה להודות בכך אבל הוא התגעגע. מאוד. פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו של חברו במטרה לבקש סליחה. הוא בא לנקוש, ונעצר. בא לנקוש, ונעצר. הוא מעולם לא ידע שכל-כך קשה להתנצל. זה הכריח אותו להודות כמה לא היה בסדר. לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת, כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו: "חבר, אתה חסר". הוא תהה עד מתי יימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה, ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו. יום אחד החליט שדי, זהו, הגיע הזמן להפסיק. ולראשונה בחייו נקש בדלת. אישה לא מוכרת פתחה ושאלה לשמו. הוא אמר לה. "בעלי השאיר לך פתק", הגיבה. על הניר המקומט היו כתובות המילים הבאות: "חבר יקר, דע לך כי למרות הריב בינינו מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך, אך רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי טיפש. וכשבאת בפעם קודמת, ראיתי אותך מהחלון. התפללתי שתדפוק ולא דפקת. כשהסתובבת רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי. אם אתה קורא מכתב זה סימן הוא שהגעת שוב, רציתי רק שתדע כי...סלחתי". "מתי בעלך חוזר?" הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות". "בעלי?" היא גיחכה במרירות "בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו". 
Comments